<h1>רבינו יונה — רפ"ה דברכות</h1>
<h2>דף מב.</h2>
ואומר רבינו יצחק ז"ל שהאשה שלא ראתה דם אלא יום א' או ב' ימים בלבד, ושמשה הלילה הסמוכה ליום שראתה, צריכה שתשב ג' ימים תחלה, ושתמנה ז' ימים נקיים אח"כ, מפני שבודאי פולטת שכבת זרע אחר התשמיש, וש"ז סמוך לג' ימים של תשמיש מטמא מפני שמסריח, אבל מג' ימים ואילך אינו מסריח (אם לא) שנקלט ונעשה עובר, ובמסכת נדה (מ"ב ע"א) מפרש דבעיא ז' ימים נקיים לגמרי בלא שכבת זרע, ואם לא תשב תחילה ג' ימים סמוך לתשמיש נמצא שפולטת בתוך הז' ימים ואינם נקיים לגמרי. ואית דבעי מימר שטומאת שכבת זרע אינה אלא לענין אכילת תרומה בלבד שהיא חמורה יותר, ואין זה נכון, שהענין הזה כתוב במסכת נדה, ומה טעם נקל ונאמר שלא נאמר גבי נדה אלא גבי תרומה, אלא ודאי הדין הוא כמו שכתבתי. מפי מורי הרב נר"ו.
<h2>דף סו.</h2>
בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעת נקיים. פירוש דין תורה כך הוא, שהשבעה ימים הראשונים שראתה בהם האשה דם הם נקראים ימי נדותה. ומסוף אלו השבעה עד תשלום שמונה עשר יום הם נקראים ימי זיבה, וכל דם שתראה בכל אלו האחד עשר יום שמסוף הז' של נדות עד תשלום י"ח אינו דם נדות אלא דם זיבות. ולאחר אלו הי"ח חוזרת לז' ימי נדותה, וכן הוא הסדר לעולם. והדין הוא כך, שאם ראתה בימי נדותה, לא שנא ראתה יום אחד בלבד או שני ימים לא שנא ראתה חמשה או ששה, תשב ז' ימים בלבד בין הכל, ויהיו ימי ראיית הדם בכלל. ולאחר השלמת השבעה טובלת בלילה, כדתניא (יומא ו' ע"א) כל חייבי טבילות טבילתן ביום, חוץ מנדה ויולדת שטבילתן בלילה. ואפילו ראתה ביום השביעי עצמו, כיון שראתה בז' ימים של נדות טובלת בלילה ומותרת לבעלה. ולאחר שעברו אלו הז' ימים ונכנסו בי"א יום שבין סוף נדה לתחלת נדה שהם ימי הזיבות, יש לה דין אחר, שאם ראתה בכל אלו הימים יום אחד או שני ימים בלבד, היא זבה קטנה, ושומרת יום כנגד יום, כלומר יום נקי כנגד יום טמא שראתה בו דם, לא שנא ראתה ביום ראיה אחת לא שנה ראתה שנים, ביום אחד סגי לה. ומן הדין היתה טובלת למחר מיד שתנץ החמה ומותרת לבעלה, דמקצת היום ככולו, אלא שחששו כי שמא באותו יום עצמו תראה דם אחר התשמיש, ונמצא שסותרת המנין הראשון והויא לה טמאה למפרע ושמשה באיסור, ומפני חשש הסתירה אסרו התשמיש, ומפני התשמיש אסרו הטבילה, שאם תטבול שמא תבא לשמש, ולפיכך אינה טובלת עד הלילה. וזהו דוקא כשראתה בכל י' ימים. אבל אם ראתה ביום י"א בלבד, כיון שנשלמו ימי הזיבות אינה יושבת שום יום נקי כלל, וכן מפרש במסכת נדה (ע"ב ע"א). ואם בכל אלו י"א יום ראתה ג' ימים רצופים, נקראת זבה גדולה, והיא חמורה יותר מן הנדה, שצריכה לשבת ז' ימים נקיים ואין ימי הראיה בכלל כמו בנדה. ואם בתוך ז' ימים נקיים חזרה וראתה, כל הימים הראשונים יפלו וצריכה אח"כ לחזור עוד ולמנות ז' ימים נקיים, ואפילו חזרה וראתה כמה פעמים לעולם סותרת, ואינה עולה מטומאת הזיבות עד שתשב שבעת ימים נקיים בלא שום ראיה כלל. ומתוך מה שכתב רבינו משה ז"ל [פ"ו ה"ו] נראה שסובר שאם חזרה וראתה בתוך שבעת ימים נקיים אחר שנשלמו י"א יום של זיבות דין נדה יש לה ואינה סופרת אלא ז' ימים עם ימי הראיה. ואין זה נכון, שבפירוש נראה במסכת ערכין (ח' ע"א) ובמסכת נדה (ע"ג ע"א) שלעולם סותרות המנין עד שתשב שבעה ימים נקיים בלא שום ראיה כלל כדכתבי'.
וכל זה הוא דין תורה. אבל בנות ישראל מפני שלא היו כולן בקיאות באלו החילוקים ולא היו יודעות להפריש בין נדה לזבה ובין זבה קטנה לזבה גדולה, החמירו על עצמן ויושבות על הכל ז' ימים נקיים כמו בזבה גדולה כדי לצאת מספק. ואפילו בלא חומרא כל כך היו יכולין לצאת מספק, כדאמרינן במסכת נדה (ס"ו ע"א) רבי תיקן בשדה ראתה יום אחד מונה ששה והוא, שנים ששה והם, שלשה יושבת שבעה ימים נקים. פי' בכפרים, מפני שלא היו כל כך בני תורה ולא היו הנשים יודעות אלו החילוקים, כדי לצאת מן הספק תיקן להן רבי שבכל זמן שתראה יום אחד בלבד שתמנה ששה והוא ממה נפשך, אם ראתה בימי נדה הנה מונה שבעה עם יום הראיה כמו נדה, ואם אינה אלא זבה הרי מונה ה' ימים יותר דדי היה לה ביום הראיה ויום אחר. וכן כשראתה שני ימים מונה ששה והם, שאם היא נדה הרי מונה כמו נדה, ואם היא זבה הרי מונה חמשה ימים יותר. ואם ראתה שלשה ימים יושבת שבעה ימים נקיים, דמה נפשך, אם היא זבה הרי יושבת שבעה ימים נקים כמו זבה גדולה, ואם היא נדה הרי יושבת שלשה ימים יותר. ובזה היה די לצאת מכל הספק, אלא שהן אפילו זה החילוק לא רצו לעשותו ולרווחא דמילתא התקינו שתשב על הכל שבעת ימים נקיים. ואיכא למידק בזאת התקנה שתקן רבי כשראתה ב' ימים שתשב ששה והם, והלא די בה' והם, שאפילו היא נדה סגי לה בשתשב שבעה עם ימי הראיה. והתשובה בזה, מפני שחשש כי פעמים תראה יום הראשון בימי זיבתה ויום השני בימי נדותה, ונמצא שהיום הראשון שהיה בימי הזיבה אינו בכלל שבעה ימי נדותה, שצריך שבעה מיום שראתה דם בימי הנדות, ואם לא היתה מונה אלא ה' בלבד נמצא שלא ספרה לימי הנדות אלא ששה בלבד עם יום הראיה, שיום ראיה ראשונה אינו בכלל המנין כמו שאמרנו, ולפיכך התקין ו' והם כדי לצאת מזה הספק שאמרנו.
שאפילו רואות טפת דם כחרדל וכו'. י"מ שהחומרא היתה מפני שהיתה מראה הדם כעין החרדל. ואין זה נראה, דמה חומרא היתה זו, שזה מן הדין הוא, דהא בהדיא קי"ל במסכת נדה שדם כמראה החרדל מטמא. והחומרא ג"כ אינה מפני שהיה מועט כחרדל, שזה אף הוא מן הדין, כדתנן (מ' ע"א) ומטמאה בכל שהוא. אלא פשר הדבר הוא כך, שאם היה אומר דם סתם היינו אומרים שאין בזה חומרא כל כך, מפני ששלשה בתים הם באשה, חדר עליה ופרוזדור (י"ז ע"ב), וכשהדם מרובה אפשר שמהיום שלשה ימים נעקר, ויצא ביום הראשון מעט בבית הפנימי, וביום השני נעקר מעט ויצא בבית האמצעי, ועכשיו ביום השלישי נתקבץ הכל בבית החיצון. ואע"פ שאינו מן הדין שיחוש האדם לדם שבפנים אלא כשבודקת ורואה בבית החיצון, אפילו הכי כיון שאפשר שיהיה בזה הענין היינו אומרים שראוי לחוש, וא"כ אין בזה חומרא גדולה, שהרי אפשר נעקר הדם מהיום ג' ימים, ודין הוא שנדון אותה כמו זבה גדולה ותשב ז' ימים נקיים. אבל כשהדם הוא מועט, רחוק הדבר לומר ששלשה משהויין היו, ובכל יום ויום נעקר משהו אחד. וקא משמע לן שאע"פ שהוא דבר רחוק שדבר מועט כל כך שיהיה נעקר מהיום שלשה ימים אפ"ה החמירו על עצמן, ודנו אותו כאילו נעקר לגמרי, ויושבת עליו ז' נקיים.
